מה חשוב לכם תוצאה או דרך?

מה חשוב לכם תוצאה או דרך?
כמו תמיד ילדים מראים ללא מסכות את הפנים שלנו
מראים בצורה פתוחה, בלי להסתיר, לארוז באריזה חכמה ומתוחכמת.
בשבת נפגשנו עם עוד משפחה: אנחנו הכרנו קודם, ילדים לא.
בן שלי האמצעי מרגיש כרגע הרבה יותר נוח בסביבה של הישוב, שם לרוב הוא מרגיש שמח ובטוח, שם הוא מכיר את הסביבה.
ויציאיות מהישוב הופכות אותו לקצת יותר זעיר וקצת פחות סומך (לא מזכיר לכם תחושות שלכם?) בן שלי רצה להיכנס לחנות בסוף ההליכה ותכנן מסלול מסוים. בלי לשים לב ולהקדיש מחשבה הלכנו במסלול האחר. חשבנו שמה שחשוב זה יעד הסופי (חנות) ולא הדרך. פתאום בן שלי התחיל לבכות, רצה לחזור לתחילת המסלול.
היה לו מאוד קשה להאמין שיש דרך אחרת, לסמוך, להיפתח ללא מוכר וגם כאשר היינו ממש על יד הכניסה לחנות הוא ממש סירב לראות את הכניסה והמשיך לבכות.
ואני זיהיתי את עצמי ברגע הזה, אני הרבה פעמים נעולה על דרך, על שיטה ובכך קצת מפספסת את המטרה הסופית.
זה חיבר אותי גם למטפלים שפונים אלי לעזרה, כדי שנבנה ביחד מיתוג, פעולות שיווקיות ולמעשה לא ממש מוכנים להיפתח למשהו אחר. לעיתים רצון להביא שיטה מסוימת בצורה הנקייה, להביא דברים בצורה ה"נכונה" וטהורה מפריע לראות את המטופל והרצון שלו.
לפעמים ההצלחה, תוצאה כבר מחכים לנו, קרובים ממש, אך אנחנו לא רואים אותם, כי מחפשים אותם במקום הנכון.
זאת הייתה תזכורת החשובה: שיש הרבה מסלולים לייעד המבוקש ואם אחד במקרה לא הולך או סתם התפספס שווה לנסות עוד מסלולים, שיטות, אפשרויות והכי חשוב ליהנות מהדרך

בעיה או הזדמנות?

בעיה או הזדמנות?
חברת נעליים גדולה שלחה מוכר לאפריקה.שבוע לאחר מכן, הוא כתב במברק לממונים עליו המילים הבאות:
"קחו אותי מכאן. אין פה שום סיכוי. כאן כולם הולכים יחפים! "
לאחר זמן מה, החברה החליטה לעשות ניסיון נוסף. נשלח מוכר אחר.
"זו הצלחה גדולה! - בהתלהבות כתב שני - נא לשלוח הרבה זוגות, השוק כמעט בלתי מוגבל! כאן כולם הולכים יחפים! "

מסר: הדברים עצמם אינם טובים או רעים. רק היחס שלנו הופך אותם לכאלו.

התקפי זעם אצל ילדים סביב גיל 5-7

התקפי זעם אצל ילדים סביב גיל 5-7  - זווית ראיה מפתיעה

נושא שפגשתי לאחרונה הרבה בקבוצות השונות. וכמובן עם שאלה איך לטפל בעניין.
אז קודם אם זה קורה לילד שלכם אני רוצה להגיד מזל טוב משתי סיבות:

•    ילד שלכם יודע לזהות צרכים, רצונות ולבטא אותם – יכולות חשובות ביותר שלהרבה ממבוגרים לא לגמרי מפותחות
•     הוא מאמין, סומך אליכם – שתוכלו להכיל את הכעס שלו, לתמוך בו ולא להיבהל ממנו – לא מובן מעליו בכלל

ומיד גם אשאל שתי שאלות :

- איך אתם יודעים שהתקף זעם הוא לא תקין??
-ואיך אתם מבוגרים (אימהות) מתנהלות מול כעס?
קצת מפתיע נכון?
אספר על עצמי.

אני יודעתי טוב מאוד להדחיק כעס.
 כי זה לא נעים, לא מקובל על ידי חברה, לא היה מקובל על יד הורים שלי.
וגם מתחת לכעס יש עוד רגש עמוק יותר: כאב, קנאה, פחד – אני ממש מעדיפה לא להרגיש אותם, כי למדתי שהם לא יפים ולוקחים ממני שליטה. אז עטפתי את גופי בשריון ולא הרגשתי, כך חשבתי לפחות.
והאמת התנהלתי מעולה, אך בשלב המסוים התחלתי להרגיש לא טוב, הייתי ממורמרת ולא ממש הבנתי למה.
מתברר שאם סוגרים ברז של כעס, פגיעות, סוגרים בנוסף גם ברז של אהבה, שימחה וגם קצת מיניות.
הלכתי לבדוק מה קורה לי אצל פסיכולוגים: ישבתי, דיברתי, חזרנו לילדות, קישרנו, אך תחושה לא השתנתה.
הבנה רק החמירה את התחושה הלא נעימה.
כך הגעתי ללימודי פסיכותרפיה גופנית ושם למדתי: שכעס זאת אנרגיה 
חמה של תנועה, שמצריכה ביטוי גופני במיוחד אצל ילדים.


לא מספיק לילד להגיד: אני כועס, להסביר במילים – הוא צריך לפרוק, להוציא את האנרגיה החוצה, לגמרי לא טוב לכוון אותה פנימה, זה הורס, מביא למחלות.
בלימודי של פסיכותרפיה גופנית צעקנו, הוצאנו קולות, נגעתי והסכמתי לגעת באחר, הסכמתי להרגיש, לדחוף, להוביל, להיות מובלת ואז שמחה חזרה לחיי וביחד גם כאב. מתברר שזה עיסקת חבילה: אם אני רוצה לשמוח מכל הלב, לצחוק אני גם צריכה להסכים לפגיעות, לכאב, לעצב, להסכים לקבל שרגשות לא תמיד הגיוניות, אך הן חולפות ברגע שלא מחזיקים אותם בכוח.
האם הדור שלנו באמת יודע להרגיש? מחובר לצרכים, רצונות?
אני לומדת הרבה מילדי בקטע הזה, כי אני רק לומדת להרגיש, לומדת הרבה, בכל הזדמנות והם נולדו לתוך זה.
קצת דוגמאת:
כאשר בתי הקטנה  (בת 3) חזרה מהגן, גן עירייה – 35 ילדים, יותר מידי לגילה. חזרה מוצפת, חיפשה לפרוק – והתירוץ הגיע. היא צעקה שעה שלמה, נבהלתי מהעוצמה, ניסיתי להתקרב, לדבר, היה מיותר, הייתה חזק בתוך הצעקות. אחרי שעה חייכה, קראה לי אימא בואי, נגמר לי.
הייתי בהלם מחיבור שלה לעצמה, קצת מקנא ביכולת הזאת לפרוק ולהמשיך נקייה. ברור לי כמה שאריות של רגשות אני סוחבת איתי, למרות שגם מנסה להוציא – לצעוק באוטו, לרוץ, לרקוד – אך לא מספיק.
תשימו לב בתי לא צועקת בגן, אף פעם, אר בבית - המרחב הבטוח ומקבל, לי לא הייה כזה, כי זה לא הייה נהוג. ילד טוב לא משמיע קולות חזקים, כך גדלתי לטוב ולרע.
בנים שלי כועסים בפעולה, זורקים חפצים ברגעי הכעס אמתיים.
בהתחלה זה הבהיל אותי ואז גם למדתי מהם לכעוס: בלי לפגוע באחר, בלי להשפיל, בלי לאיים, אך בפעולה.
למדתי שלפעמים עדיף להרים את הקול – ואז גוף מתנקה. גם זרקתי פעם קלסר והרגשתי הקלה, זרימה אחרת.
הבן הגדול שלי אומר תצאי לי מהחדר – עכשיו אני כועס, הוא זורק כריות  ונרגע, ואז אפשר לדבר איתו.
אז חשבתי זה יכול להיות רעיון נהדר: מקומות להוציא כעס בעבודה, בגן, בבית ספר בצורה לא פוגעת, ללמד איך לעשות זאת.
אנחנו נבהלים מכעס מהרבה סיבות, כאשר כעס – זאת רק אנרגיה ואם נלמד לכוון אותה נכון- היא עושה פלאים, היא מדהימה ועוצמתית.
אני לא מזמינה לכעוס, אך כאשר כעס הגיע לתת לו קבלת פנים המתאימה ביותר.
חשוב ללמד גם כישורים הנוספים.

•       הבנת אחר
•       יכולת לצור תקשורת לא אלימה
•        לפתח גמישות מחשבתית

כל זה חשוב, אך זה תהליך הדרגתי מאוד ואין כמו דוגמא האישית
אז  מה ניסיון שלכן עם הכעס, אימהות היקרות?
מתי צחקתן מכל הלב?
הרגשתם שימחה גדולה, אין סופית?
אירנה  ספיבק 

הכוונה מעשית לקום שמתאים לך, מדויק לך, מספק באמת 

מדיוק פנימי לסיפוק בקריירה ובחיים